שנת 2026 היא בדיוק רבע מאה מתחילת האלף השלישי,

והעולם שבו אנו חיים כיום הוא בלתי ניתן לזיהוי

אפילו רק בהשוואה לעולם של לפני עשר שנים.

שלא לדבר על עשרים שנה, שלושים שנה או ארבעים שנה ויותר...

עולם שבו הקשר האינטימי ביותר של בני האדם הוא עם רובוטים.

עולם של משפחות מתפרקות, מתפוררות ודועכות.

עולם שבו לאנשים אין בכלל אנרגיה בסיסית לתקשר אחד עם השני.

וכשם הם כבר עושים זאת - זה נעשה אך ורק מתוך דחפים.

דחפים שטחיים שאין מאחוריהם כלום.

הצחוק ריק. החיבה ריקה. אין הבנה. אין אמפתיה.

כל הרגשות מתים.

עולם שכל כולו מלא ביצורים הולכי-על-שתיים שאין להם לא לב, לא נשמה, לא כלום.

חיים רק למראית עין.

קליפות ריקות.

ואין שום דרך להסביר את זה בהסברים המוכרים,

קדמה טכנולוגית...  שינויים תרבותיים...   או כל דבר אחר

כל הדברים האלה בהחלט משתלבים בתוך זה, אבל לא מסבירים את זה

משנה לשנה, משהו משתנה, הכל הולך ודועך

משנה לשנה, ומעשור לעשור, כבר הרבה מאוד זמן

ומן הסתם זה עוד ימשיך

והשנים הבאות - 2027, 2028, 2029 והלאה...(שלא לדבר על העשורים הבאים) יהיו מדכאות עוד יותר

פשוט יש הרגשה שמשהו באוויר השתנה.

משהו באנרגיות לא אותו דבר.

הכל מת.

יש מוות באוויר.

ואין משמעות לכלום.

אם הטקסט הזה מובן לכם וכואב לכם,

אז אתם אולי מאותם מעטים שאליהם אנחנו פונים.

עבור נשמות במדרגה תודעתית גבוהה, הרצון להקים משפחה הוא תכלית חייהם.

הוא המימוש המלא והאמיתי של חייהם.

עבורם, חיים ללא נישואין וילדים פירושו שאין לקיום שלהם שום משמעות ושום טעם.

חיים עקרים ללא משפחה וללא המשכיות, הם לא חיים, הם גורל גרוע ממוות.

וכמובן שלמילה משפחה יש אך ורק משמעות אחת:

אבא ואמא שהם גבר ואישה(בהתאמה),

הנשואים אחד לשנייה, וגרים ומגדלים באותו בית את ילדיהם.

המצאות מודרניות כמו אל-הוריות, חד-הוריות "מבחירה", תאים חד-מיניים, הורות-משותפת, פוליאמוריה וכו' - זה לא משפחה.

זה זוהמה וכשלון מוחלט בחיים.

המשפחה היא המקום שאליו מתנקזות כל המעלות הטובות ביותר של הרוח והנשמה המקום שמתוכו הן זוכות להתעלות ולהשתבח;

הקרבה, אהבה, נתינה, מסירות, שותפות-גורל ותחושת ייעוד ומשמעות.

נישואים אמיתיים הם בהכרח נצחיים. לאהבה אמיתית אין תאריך תפוגה.

גירושים הם כשלון.

אם התגרשתם - עליכם לראות את עצמכם בתור כישלון. בתור מי שזקוקים לתיקון.

אמא שמסוגלת להיניק ולמרות זאת מאכילה את התינוק שלה ב"תחליפי חלב"  - היא כשלון בתור אמא(במיוחד אם היא מאמינה שבאמת יש תחליף לחלב שלה).

אמא ששולחת את הפעוטות שלה לגן-ילדים - היא כישלון בתור אמא.

אמא שצריכה "להתאוורר" מדי פעם מהילדים ומהבית - היא כשלון בתור אמא.

אמא שיוצאת לעבוד - היא כשלון גם בתור אמא וגם בתור רעיה.

הורים שנותנים לילדים שלהם לבהות במסכים - הם כשלון בתור הורים.

אבא שלא מפרנס את אשתו ואת ילדיו - הוא כשלון בתור אבא.

אבא שלא מחנך את ילדיו - הוא כשלון גמור בתור אבא.

בעידן הנחות שבו אנו חיים - הכל תעשייה.

תעשיית-המוזיקה, תעשיית-הבידור, תעשיית-האופנה, מזון תעשייתי... בקיצור הכל.

וגם ילדים זה תעשייה.

מה שנקרא "מוסדות החינוך" הוא בעצם מפעל בייביסיטינג המוני לילדי-אספסוף כדי שההורים שלהם יוכלו להיות ברגים מועילים במכונות התעשייה הגדולות יותר של הכלכלה.

אלו שנגעלים מזה ומייחלים להיות הורים אמיתיים בעתיד,

ושילדיהם לא יהיו "ילדים תעשייתיים",

כדאי שיקדישו הרבה מאוד מחשבה מקדימה על הגידול של ילדיהם העתידיים.

ולבסוף, משפחה שאין לה קהילה - בהכרח תיכשל בתור משפחה,

המשפחה עצמה - מוצלחת ואיכותית ככל שתהיה - היא רק ההווה,

הקהילה היא המשפחות של העתיד.

פמיניזם זה מחלת-רוח.

זהו השלב המתקדם ביותר של החולי בן עשרות ומאות השנים שנקרא "הציביליזציה המערבית המודרנית", אשר צועדת בלב חפץ ובבטחה אל מותה המבורך.

יסודו של החולי הזה ברגשות רעילים ודחפים מעוותים, כמו:

* קנאת-פין(="למה גברים כן יכולים X ואני לא?")

* עוינות(="אישה צריכה להיות עצמאית וחזקה כדי לא להיות תלויה בגבר שינצל אותה או יפגע בה")

* פאראפיליה - משיכה לבלבול והיפוך המינים:   כלומר אותו הריגוש המוכר שממלא את לבן של הנפשות העקומות הללו למראה זכרים נשיים או [בעיקר] נקבות גבריות.

הטבע נברא על ידי אלוהים. ויש רצון מאחוריו. אין שרירותיות.

הטבע אוהב יופי, ושונא כיעור.

אישה צריכה להיות נשית. ככה הטבע רוצה אותה.

וככה גם היא צריכה לרצות את עצמה.

היא צריכה לטפח את הנשיות שלה, כדי להיות עוד יותר נשית. כמה שיותר נשית.

גבר צריך להיות גבר. ולטפח את הגבריות שלו, כדי להיות עוד יותר גברי. כמה שיותר.

אם אתה פמיניסט, אתה לא גבר - אתה סמרטוט.

אם את פמיניסטית, את לא אישה - את בדיחה עצובה.

גם האישה וגם הגבר צריכים שהרצון שלהם יהיה בריא,

שיהיה בהרמוניה עם הטבע.

אישה צריכה לרצות לעשות כל מה שטבעי בשבילה לעשות;

טיפוח, הזנה, טיפול, חמלה, אמפתיה ודאגה.

אם התכונות הללו חלשות אצלך - חובה עלייך למצוא את הדרך להעצים אותן.

וזו צריכה להיות חובה נעימה ומתוקה.

עלייך ליהנות ממנה.

אישה שאין בה את הרצון להתחבר לטבע האמיתי שלה,

אישה שיש לה רצונות אחרים שלא אמורים להיות לה

(נניח כמו להיות חיילת קרבית או לעסוק בתחביבים גבריים),

היא לא אישה - היא תפלצת.

אבא שלא מגדל את בתו להיות אישה עדינה, רכה, צנועה ונשית הוא כשלון.

ובעל שלא מוביל את אשתו ומדריך אותה,

אלא תופס את עצמו כסתם "בן-זוג" - הוא לא גבר, אלא בושה מהלכת.

המשיכה של הגבר והאישה אחד לשנייה היא ביטוי לניגוד הקוטבי שבטבע שלהם, והיא נולדת מתוך הניגוד הזה.

ככל שהניגוד הזה שלם יותר, כך המשיכה שלהם אחד לשנייה חזקה יותר.

ולהיפך.

ולא מדובר כאן על המשיכה הגופנית החייתית(למרות שגם לגביה זה נכון),

אלא על ההתפעמות של הנפש מהיופי ומהשלמות, מההרמוניה עם הטבע והבריאה.

כל יצירות האומנות הגדולות מאז ומעולם שעסקו בהתאהבות,

הן חגיגה של הפולאריות בין המינים.

ובעידן הנוכחי שכל מה שהוא חוגג זה סטיות-מיניות ויצורים עקומים

במצעדי-בושה ברחובות הערים מדי שנה - כלומר את ההיפך; את הניגוד לטבע, את הצרימה והדיסהרמוניה, את העיוות והחולי,

אז לא פלא שבעידן כזה גם האומנות מתה.

הניגוד הקוטבי הזה דורש טיפוח. הוא אינו בא מעצמו ובקלות.

הוא דורש עבודה, מודעות, הוא דורש התגברות עצמית וחיבור עמוק לטבע.

על אחת כמה וכמה כיום.

לא פחות חשוב מכך: זה צריך להיות ניגוד של התעלות, לא של התבוססות בביבים.

גבריות זה לא מאצ'יזמו ולא מה שכל מיני "משפיענים" רפי-שכל מכנים כיום stoicism.

גבריות לא נמדדת לפי כמה אתה אטום רגשית ולא בוכה אף-פעם.

גבר אמיתי זה בוודאי לא איזה dudebro מקועקע, גס-לב ומפגר-שכלית

שהולך לחדר-כושר עם כובע מצחייה הפוך

ומרייר בסתר לבו הכלבי על הנקבות הזולות שמתאמנות שם.

זה לא גבר - זה זכר דגנרט, טראש חסר-ערך.

גבריות אמיתית היא אצילות, כבוד, נאמנות, מחוייבות

והנכונות לשמש דוגמא לערכים האלה ולהילחם עבורם, ולהנחיל אותם הלאה.

גם לגבריות וגם לנשיות יש קודם כל משמעות מטאפיזית, אלוהית.

והם לא רק משלימים האחד את השניה, אלא מגנים האחד על השניה.

כשם שהגבר צריך להגן על אשתו מפני עוינות שבאה מבחוץ, בדמות אויבים של הערכים ושל הסדר הנכונים.

כך האישה מגנה על הגבר שלה מפני האויב שנמצא בתוכו, מגנה עליו מפני האיום שעולה מתוכו להשחית אותו.

לשמע המילה "צניעות", הקונוטציה המיידית שעולה לראש היא "דת",

וזה כמובן תעודת-עניות לעולם החילוני.

מפני שזה אמור להיות הערך החשוב ביותר עבור כולם, לא רק דתיים!

בימינו, אם לשפוט על פי הנראות לפחות, הערך הראשון במעלה הוא ההיפך הגמור: הזימה והזנות.

מספיק טיול קצר ברחובות הערים הגדולות, וזה מייד ניכר לעין:

נקבות שהולכות בציבור עם חולצות-בטן, גוזיות, טייצים(רק השמות של המלבושים האלה כבר מעוררים סלידה) - עם השדיים, הכוס והתחת בחוץ לעיני כולם.

או באירועים "חגיגיים": שמלות צמודות, חצאיות מיני ואיפור של קוקסינליות.

נקבה שמתלבשת ככה בציבור - היא זונת-רחוב.

וברוב המקרים היא כל כך עלובה וטיפשה שהיא אפילו לא מודעת לזה שהיא זונת-רחוב.

אם את לבושה באופן שמעורר מיניות, איך לא יסתכלו עלייך בצורה מינית?

גם אם הרחוב כולו היה מנזר שמלא רק בקדושים סגפנים, עדיין המבטים עלייך היו מבטים של תאווה. והרחוב איננו בדיוק מנזר, בלשון המעטה.

כשאת מתלבשת ככה - את מוכרת את עצמך!

את הופכת לסחורה, גם אם התשלום איננו מגיע בצורת כסף ממש,

אלא בצורה של תשומת-לב, חיוכים ומחמאות מזוייפות או [ברוב המקרים] בצורה של מבטי-זימה קפואים וטעונים, מלאי-תסכול.

ציביליזציית-הפחזבל המודרנית הינדסה את הנקבות שלה לשאוב בטחון עצמי מהיכולת לעורר תאווה מינית. היא חינכה אותן לשאוף לזה ולראות בזה דבר חיובי.

הן משוות את עצמן לאחרות ונמצאות איתן בתחרות סמויה "מי יותר מושכת",

וניתוחים "קוסמטיים" כמו הגדלת-שדיים גורמים להן לעלייה באותו "בטחון עצמי".

הן שואבות עונג בסתר מהמבטים המטונפים של ההמון.

זה מקור כוחה ועוזה של הנקבה המודרנית, "החזקה והעצמאית".

אישה איכותית לעולם לא מחפשת אישור מהמבט של ההמון, אדרבא היא בזה לו,

כשם שהיא בזה לזונות-רחוב.

היא לעולם לא מחצינה את המיניות שלה לאף אחד מלבד בעלה.

והיא גם לא חייבת להיות דתיה בשביל זה,

היא רק צריכה כבוד עצמי.

הקונבנציה התרבותית הזו שכבר זמן רב היא הדרך הרווחת ביותר בעולם המודרני עבור בני-זוג להכיר אחד את השנייה - היא למעשה צורה רכה של זנות.

איך עוד אפשר לקרא לקשר של גבר ואישה ששוכבים אחד עם השנייה

מבלי שהם מחויבים אחד לשנייה באמת?

לא בכדי הסוגיה הכי שנויה במחלוקת של "תרבות-הדייטינג" היא:

מי משלם בדייט הראשון וכמה?

מה שהשאלה הזאת בעצם מבטאת זה לא יותר מאשר מו"מ בין זונה ללקוח פוטנציאלי.

למה שבכלל מישהו ישלם? למה שבכלל יהיה תשלום מעורב במפגש כזה?

אם אתה מבלה זמן עם אישה שלא חייבת לך כלום ואין לך שום בטחון לגביה, למה שתקנה לה מתנות?! ולמה שאת תצפי ממנו למתנות אם גם הוא לא חייב לך כלום?!

גבר אמיתי לא משלם בדייט הראשון - הוא משלם כל החיים!

אבל על האישה של חייו - מתוך אהבה. מתוך מסירות מוחלטת.

לא על פרחה חסרת-ערך, מתוך תקווה שהיא תפתח רגליים יותר מהר. 

תשלום בדייטים - זה אתנן,

ואישה שנכנסת למיטה עם גבר שאיננו בעלה, עוסקת בסוג מאופק (יותר או פחות) של זנות.

רווקה שיוצאת לדייטים היא "אישה בזנות"(להבדיל מזונה של ממש שעושה זאת כפרנסה, מתוך כוונה מודעת).

הרי למה שתעשי את זה אם אין לך בטחון מלא בכך שהגבר שאת איתו יישאר איתך לנצח ויעשה הכל בשבילך?

למה בשם אלוהים, שהיחס שלך למין יהיה מתוך שיקול של הנאה?!

במקום מתוך השיקול היחיד שאמור להנחות אותך:

הרצון להגיע לאינטימיות הגבוהה ביותר

ולרגש הטהור ביותר.

למה שאתה בתור אבא תרשה לבת המתבגרת שלך שיהיה לה חבר?!

בעולם שפוי, אישה שמאבדת את בתוליה בטרם נישואיה

היא הכשלון שלה ושל אבא שלה.

אחד התחביבים הידועים והמוכרים של פעילי שמאל בעולמנו האומלל

הוא לטבוע מונחים חדשים ומכוערים(כמו "שמנופוביה", "הדרת-נשים" ואין סוף ביטויים אחרים של מוות מוחי),

אבל לצד זה, יש תופעה יותר מסוכנת שאיננה מגיעה כהנדסת תודעה מכוונת מלמעלה

אלא דווקא צומחת מלמטה, מהרחוב ועושה את דרכה אל הקונצנזוס,

והיא שינוי רדיקלי שעובר על מילים קיימות.

אחד המקרים המצערים הללו הוא השינוי שעברה המילה "יופי".

השינוי הזה שיותר מדויק לתארו כהסתאבות, החל כמו הרבה דברים רעים אחרים, במחצית השניה של המאה הקודמת, עם המצאת המילה "כוסית".

מילה שבראשית ימיה עוררה רתיעת-גועל, שימשה רק את הזכרים הנחותים ביותר ונחשבה לסלנג מבחיל ובהמי(מה שכמובן נכון לגמרי).

באותן שנים כל אישה עם טיפת עידון וכבוד עצמי שהייתה מתוארת כך, הייתה נעלבת.

אך לא לקח יותר מדי זמן, השנים חלפו...

בינתיים גם מצעד "הגאווה" הפך משערורייה של שאט-נפש למסיבה שיקית וכיפית,

ואותה מילה בהמית הפכה לשם תואר מקובל על כולם, חף מכל נופך שלילי.

ובד בבד המילה "יופי" הורדה ממרום מעמדה כדי לשמש לה כשם-נרדף, 

עבור אנשים רבים, האסוציאציה שמעלה המילה הזאת היא של חיי-לילה, מועדונים אפלים או מסיבות פרועות.

אך הלוואי שבזה זה היה מסתכם.

בימינו, הזימה נוכחת בכל, מניעה את הכל וסיבת הכל.

חיי-לילה ומסיבות הם סוג של אורח-חיים.

ובעוד שאורח חיים זה עניין של בחירה,

האוויר שאתה נושם - הוא הרבה פחות עניין של בחירה.

למסיבה אתה צריך להתארגן וללכת בעצמך מיוזמתך.

לעומת זאת, האוויר מגיע אליך.

בעולם שאיבד את ערכיו לחלוטין(במקרה דנן: נעשה קפיטליסטי)

אין שום ריסון או אפילו ביקורת על הפניה התמידית ליצרים הנמוכים ביותר.

היעלה על הדעת להגביל או לדבר בגנות "קדושתו" של השוק החופשי או נגד חופש הבחירה של האספסוף שהוא כידוע "צלם אלוהים"?

אז אם כן, מדוע שלא להרוויח כמה שיותר כסף באמצעות שימוש בזימה בכל מקום? שלטי-חוצות, פרסומות, מותגים, כתבות-תדמית, קליק-בייטים, מדיה חברתית, סדרות, סרטים, קליפים, פורנו... בקיצור, הכל.

הזימה היא כוח משחית. היא הופכת את הנפש לגסה ובהמית, מנוולת את הנשמה, משטיחה רגשות, מקהה את יכולת החמלה וההזדהות עם הקרובים לך.

היא מעודדת גסות-רוח ולשון, ומחשבות עכורות.

במקום שבו הזימה מושלת, האהבה הולכת ודועכת — ואיתה החיים עצמם.

אין זה מקרי שלגברים יש מטבעם נטיה הרבה יותר חזקה

לשימוש בשפה גסה, לניבולי-פה, להומור שחור, להחפצה.

(לא סתם הקלישאה הישנה והידועה של "דיבורים של מילואימניקים" או בגרסה האנגלית: locker-room talk).

כי היצר המיני שלהם הרבה הרבה יותר חזק.

והפיתוי לכניעה ליצר - לאין שיעור יותר גדול.

בחייו של הגבר זה האתגר המשמעותי ביותר ולאין שיעור הקשה ביותר מכל אתגר אחר.

וככל שהיכולת לעמוד בו קטנה יותר - כך הוא נעשה חלש יותר.

בתור גבר, ככל שאתה יותר עבד ליצר שלך - כך אתה פחות גבר.

לא במובן המוסרי והרוחני בלבד, במובן הכי פשוט ויומיומי.

שכן אז אתה נעשה עבד של ציביליזציה רקובה שבאה לנצל אותך, לשלוט בך, לתמרן אותך, להחליש אותך, ולהביא אותך למפח-נפש וייאוש.

כשם שהזימה היא האויב הגדול ביותר שלך בתור גבר,

כך ההתגברות עליה היא הדרך לגאולה שלך.

והדרך לגאולה הזו היא הכי קלה והכי טבעית באמצעות השראה של נשיות טהורה.

לכן יש לגברים חובה מוסרית ראשונה במעלה, קודם כל לגונן על הנשים מפני הזימה,

וגם כאשר היא מגיעה מהם עצמם.

אם עולה בך הדחף לדבר בלשון גסה ואתה פשוט מוכרח לתת לזה פורקן, המינימום שאתה מחוייב לו, זה לשתף את זה אך ורק עם זכרים אחרים.

אחד הנזקים הגדולים ביותר לחברה המודרנית היה הרעיון של חינוך מעורב, של בנים ובנות יחד. גם בבתי הספר ועוד יותר מזה - בצבא.

אין דבר הרסני יותר לתרבות מאשר גברים שמדברים לנשים באותו אופן כמו שהם מדברים לגברים.

הגבר זקוק לאישה שתשמור עליו בטהרתו, שתהיה השראה עבורו.

אבל גם הוא צריך לשמור עליה טהורה כדי שתוכל לעשות זאת.

אתם מעשנים? שותים אלכוהול? אוהבים סמים? חיי-לילה?

יש לכם קעקועים? אתם נמצאים ברשתות החברתיות? נוהגים לדבר בסלנג אינפנטילי במיוחד? מכורים לטלפון? חולים על סטנדאפ? לא קראתם ספר בחיים?

המנעד הרגשי שלכם הוא מתג דו-קוטבי של "סבבה" ו-"באסה"?

ובכן, אתם זבל אנושי.

את זה לא כל כך מסובך להבין.

עכשיו דמיינו לרגע משהו

דמיינו אישה שהיא האמא המושלמת

אמא שכל כולה רכות והקשבה והבנה ונתינה

אמא שמחבקת את בנה, שכל מחשבותיה נתונות לו, שמקריאה לו סיפורים לפני השינה(שאולי אפילו מחברת סיפורים בשבילו), שמציירת איתו, מבשלת איתו

שמסוגלת להבין את הכאב שלו מבלי שהוא ידבר.

שאולי אפילו היא כל כך מופלאה, עד כדי כך שהיא כותבת יומן ומתעדת שם את רגעיה איתו.

אמא שהיא פשוט עילוי.

האם התמונה הזאת מתיישבת באיזושהי דרך עם משהו ממה שתואר בתחילת הטקסט?

או בכלל עם משהו מהזוועות שתוארו בשאר הרשומות כאן?

או שאולי זה מתיישב יותר עם אמא מהסוג היותר נפוץ, זו שרוב הזמן הילדים שלה הם נטל עבורה?

העולם הפנימי של האדם, העושר שלו או הדלות שלו, הוא שמשליך גם על איכות הקשר שלו עם הקרובים לו, ועל הרגשות שיש ביניהם.

הפרשן הפוליטי-חברתי האמריקאי דניס פרייגר, היה נוהג לנהל דיונים על אמונה ואי-אמונה באל עם אתיאיסטים/אגנוסטים ולעתים כשהדיון היה מעמיק, הוא היה מעלה שאלה שהוא ראה בצדק, בתור השאלה המשמעותית ביותר בדיון כזה, וזה הלך בערך כך:

"מובן לי שאתה אגנוסטי ורציונלי שמשוכנע שלא ניתן להוכיח את קיומו של אלוהים, אבל אילו יכולת לחיות במציאות שבה כן יש אלוהים בוודאות - במה היית בוחר? איזה עולם היית רוצה שיהיה?"

ההוכחה החזקה ביותר לאלוהים היא שהנשמה משתוקקת אליו

בכל העולם שיעורי הפיריון בירידה.

וממשיכים לרדת עוד ועוד מדי שנה בשנה.

בכל מקום שבו ניסו לשנות את הגזירה בעזרת תמריצים ומדיניות, הכישלון היה ברור.

מן הסתם התופעה הזו תימשך עוד ועוד

עד שהמין האנושי ייכחד.

האנושות כל כך מיואשת מעצמה, כל כך סולדת מעצמה

שהיא איבדה את יצר החיים.

וזה לגמרי מובן למה.

הטכנולוגיה היא השטן.

זה פשוט בלתי-נתפס שזה מה שהעולם הגיע אליו. המוות הזה.

זה לא נתפס שכולם אוהבים את זה ומקבלים את זה ומאמצים את זה.

ומן הסתם שזה עוד ימשיך ויהיה יותר ויותר גרוע.

עד מתי? איזו תקווה יש בעולם כזה? איזה טעם יש להביא לעולם שכזה דור המשך?

רק אלוהים יודע.

רק אלוהים יודע למה הוא מאפשר את קיומו של השטן ומעניק לו כל כך הרבה כוח.

העצב המתוק-מריר שחודר הכי עמוק ללב

והקסם שבו הכי קשה להבעה במילים

אף פעם לא היה בו צורך כל כך נואש כמו היום,

בעולם שמעטה כבד של ניכור ויובש מקפיא עטף אותו.

עולם שבו כל הרגשות התנדפו וכל הקסם דעך.

ורק משאלה אחת נותרה בלב: שלפחות היכולת להתגעגע לא תאבד.

אהבה אמיתית היא מי שחיים למענו,

ומוכנים למות למענו.